ניתוח החלפת מפרק ירך

החלפת מפרק הירך = TOTAL HIP ARTHROPLASTY=TOTAL HIP REPLACEMENT

כאשר הטיפול השמרני אינו מביא לשיפור המיוחל, קיימת אופציית הטיפול הניתוחי. הניתוח מבוצע ע”י אורתופד מומחה בהחלפות מפרקים. יש לזכור שמדובר בניתוח משפר איכות חיים ולא מציל חיים, ולכן אינו מתאים לכל החולים בשל הסיכון הניתוחי.

בשנת 2007 פורסמה סקירה בעיתון הרפואי המוביל LANCET הבריטי, שהגדיר את ניתוח החלפת מפרק הירך כניתוח המוצלח ביותר בתחום הרפואה, אשר מביא לשיפור ניכר באיכות החיים של החולה.
מטרת הניתוח להחלפת מפרק הירך היא הגעה למפרק ירך מתפקד ובעל טווחי תנועה טובים המאפשר נשיאת משקל ותפקוד ללא כאב.

אוסטאוארתריטיס/שחיקת סחוס של מפרק הירך- תלונות ואבחנה

אוסטאוארתריטיס היא מחלה ניוונית כרונית הפוגעת במפרקים שונים בגוף, כשהשכיחים להיפגע הם: הברך, הירך, עמוד השדרה, כפות הידיים וכפות הרגליים.
באוסטאוארתריטיס של מפרק הירך, התלונה השכיחה ביותר בקרב המטופלים היא “כאבים במפשעה” בצד הפגוע או כאב בירך הפגועה. הכאב מחמיר בעת נשיאת משקל ובזמן הנעת המפרק. הכאב יביא לקושי בעלייה וירידה במדרגות, ולקושי בקימה מישיבה ארוכה.

במקרים החמורים יהיה גם קושי בהליכה- אפילו למרחק של מספר עשרות מטרים. רבים מהחולים מתלוננים על כאב לילי המפריע להם להירדם.

רב החולים מזהים ירידה בטווחי התנועה של הירך, המתבטאת בקושי בגריבת גרביים ובשריכת שרוכי הנעליים, קושי בכניסה ויציאה ממכונית או אמבטיה וכו’. רבים מהחולים סובלים מקישיון בוקר המתבטא בהגבלה בטווחי תנועת הירך בעת ההתעוררות, המשתפר לאחר מספר דקות.

אז מה בעצם נפגע?

הנפגע העיקרי במחלה הוא הסחוס המפרקי שתפקידו לאפשר תנועה חלקה של המפרק.

הסחוס באופן טבעי חסר כלי דם ועצבים, ולכן אינו יכול לתקן באופן יעיל נזקים שנוצרו בו. לפיכך, נזקים בסחוס יובילו להרס מפרק הירך, ומכאן לירידה בתפקוד ולכאב.

ניתן לחלק את הגורמים למחלה לשתי קבוצות עיקריות

1. מחלה ראשונית – כזו שהגורם לה אינו ברור.
2. מחלה שניונית עם סיבה ידועה בהיסטוריה הרפואית של החולה, כגון: פציעת מפרק הירך בעבר, מחלות ילדות המערבות את מפרק הירך, מחלות ראומטיות, זיהום בעבר של מפרק הירך, נמק של ראש עצם הירך ועוד.

האבחנה

קיימות מספר מחלות אורתופדיות עם תלונות דומות לאוסטאוארתריטיס של מפרק הירך, אך מקורן הוא במחלה אחרת.

הבולטות הן:

1. בורסיטיס – דלקת באזור המקורב של הירך, בו מתחברים גידים המניעים את הירך לפיסוק וסיבוב חיצוני. דלקת זו אינה מערבת את מפרק הירך, והטיפול בה ל יתבצע על פי רוב על ידי פיזיותרפיה, נוגדי דלקת ולעתים אף הזרקת סטרואידים לאזור הפגוע.
2. פריצת דיסק בעמוד השדרה המותני הגורם ללחץ על העצב האחראי על תחושות הירך המקורבת. הטיפול יהיה על פי רוב טיפול שמרני המורכב מפיזיותרפיה, תרופות נוגדות כאב ודלקת, ולעתים יהיה צורך בטיפול ניתוחי לשחרור הלחץ הנוצר על העצב.

האבחנה נעשית ע”י בדיקת רופא (יש צורך לפנות לאורתופד מומחה) אשר יברר תחילה את תלונות החולה.

יש צורך בבדיקה הכוללת: הסתכלות על תבנית ההליכה, התרשמות כללית מהגפיים התחתונות, בדיקת טווחי תנועת מפרק הירך, ובדיקות דימות הכוללות צילום רנטגן של האגן ושל מפרק הירך החשוד.

הניתוח להחלפת מפרק הירך

בניתוח מוציאים את החלקים המפרקיים החולים של הירך (ראש וצוואר הירך, והחלק הסחוסי הפגוע באצטבולום) ומחליפים אותם בתותבות שיוצרות מפרק חדש. המפרק החדש נותן טווחי תנועה פונקציונאליים של הירך, ופותר את בעיית הכאב שבהנעת הירך ובנשיאת המשקל.

ההרדמה

בהתאם להחלטת המרדים והמטופל הניתוח נעשה באחת משלוש הדרכים הבאות:

• הרדמה ספינאלית
• הרדמה אפידוראלית (חצי גוף תחתון)
• הרדמה כללית

קיימות 3 גישות ניתוחיות עיקריות

1. גישה אחורית – דרך שרירי העכוז.
2. גישה צידית – דרך השרירים הגורמים לפיסוק של הירך.
3. גישה קדמית- בין השרירים העוברים קדמית למפרק הירך. הגישה נקראת גם אינטרמוסקולארית (בין שרירית), מכיוון שהיא עוברת בין השרירים ולא פוגעת בשריר עצמו, ומכאן היתרון שטמון בה.

לכל גישה יש כמובן את היתרונות והחסרונות שלה. נהוג לומר, שאין הבדל בתפקוד החולים בגישות הניתוחיות השונות בטווח של מספר חודשים לאחר הניתוח.

צריך לזכור שיש חולים שגישות ניתוחיות מסוימות אינן מתאימות למבנה הגוף שלהם, והתעקשות על גישה שאינה מתאימה לחולה, עשויה להביא לסיבוכים מיותרים.

בסופו של דבר, הגישה הטובה ביותר היא זו שהמנתח מבצע בצורה הטובה ביותר ועם הניסיון הרב ביותר. עם זאת, ניתן לראות מגמה בעולם לכך שיותר ויותר מנתחים עוברים לנתח בגישה הקדמית מכיוון שהשיקום בגישה כזו קל ומהיר יותר עבור המטופל.

השיקום

יום לאחר הניתוח המטופל מתחיל לבצע פיזיותרפיה שבה עובדים על טווחי התנועה ומתחילים ללמד אותו כיצד ללכת עם המפרק החדש. על פי רוב המטופל משתחרר לביתו בתוך יומיים עד ארבעה ימים מהניתוח, כשהוא במצב שבו הוא מסוגל להתהלך עם הליכון באופן עצמאי, כולל עליית וירידת מדרגות, כך שיוכל לתפקד כראוי בסביבת מגוריו. במקביל לשחרור מתחיל טיפול פיזיותרפי מתמשך ויומיומי בבית המטופל ובהמשך, בהתאם לניידות המטופל הטיפול יכול להתבצע גם במכון פיזיותרפיה.

לאחר חודש וחצי מהניתוח מתבצעת ביקורת ולרוב בשלב זה המטופל מתנייד בעזרת מקל הליכה, ולאחר 3 חודשים ללא אמצעי עזר כלל.

סיבוכים ומניעתם

שני סיבוכים עיקריים עלולים להיווצר כתוצאה מהניתוח:

1. . זיהום – לצורך כך המטופל מתרחץ בערב לפני הניתוח ובבוקר הניתוח בעזרת סבון אנטיספטי מיוחד.
   – בחדר הניתוח המטופל מקבל טיפול אנטיביוטי מניעתי דרך הוריד. האיבר המנותח עובר רחצה מיוחדת בחדר הניתוח.
   – לאחר הניתוח קיימת חובת שמירת היגיינה ע”י המטופל וסביבתו, ולכן מומלץ לשחררו לביתו בלבד, ולא למוסד שיקומי.
   קיימת אי הסכמה בין המנתחים לגבי מתן לגבי טיפול אנטיביוטי מניעתי לפני פרוצדורות חודרניות. אני בדעה שבכל פרוצדורה חודרנית לאחר הניתוח (טיפול שיניים, קולונוסקופיה, ניתוחים שונים ועוד) המטופל חייב ליידע את הצוות המטפל כי יש בגופו תותבת מושתלת, וליטול טיפול אנטיביוטי מניעתי חד פעמי לפני הפעולה.
2. קרישי דם בוורידי הרגליים העמוקים – תופעה הקיימת בניתוחים אורתופדיים של הגפיים התחתונות, ועלולה להיות קטלנית במקרה שהקריש הופך לתסחיף ריאתי. ע”מ להימנע מסיבוך זה, המטופל נוטל מדללי דם בזריקות תת-עוריות או כדורים למשך שבועיים עד 35 יום, לפי פרוטוקולים שונים המקובלים על הצוות המנתח

מעקב

המעקב לאחר הניתוח מתבצע במרפאה על ידי המנתח. מטרת המעקב היא לבדוק את התקדמות החולה בתהליך השיקום, ומניעת סיבוכים פוסט-אופרטיביים אפשריים.

מאת: דר’ ירון ברין